פסק-דין בתיק ע"א 13328-07-11

            ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מירית פורר) בת"א 20592/08 מיום 9.6.11.

            כללי

1.         המערער, אזרח ירדני ובעל רישיון נהיגה ירדני, הגיש תביעה נגד המשיבה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים ביום 22.4.07, עת נהג ברכבו, הנושא לוחית זיהוי ישראלית. המחלוקת בין הצדדים ניטשה בשאלת תוקפו של רישיון הנהיגה שהחזיק המערער במועד התאונה, וכפועל יוצא מכך בשאלת חבות המשיבה לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. בית משפט קמא דחה את התביעה, בקובעו כי למערער לא היה רישיון נהיגה תקף במועד התאונה. לא ניתן צו להוצאות. מכאן הערעור.

            פסק דינו של בית משפט קמא

2.         תקנה 567 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") דנה בהסדרת נהיגתו בישראל של תושב זר שבידו רישיון נהיגה זר בר תוקף.  המשיבה טענה כי תקנה 567 לתקנות אינה חלה על המערער, שהוא תושב ישראל, ולכן חייב להחזיק ברישיון נהיגה ישראלי ולא ירדני. לפיכך, נהג המערער בעת התאונה ללא רישיון וללא ביטוח. לעומתה, טען המערער כי אין לראות בו תושב ישראל, ועל-כן רשאי היה לנהוג בישראל בהחזיקו ברישיון נהיגה ירדני.

3.         בית משפט קמא קבע כי תקנה 567 לתקנות חלה על כל מי שמגיע לישראל לתקופה ארעית, תייר ותושב חוץ, גם אם הוא מחזיק באזרחות ישראלית. תיקון שבוצע בתקנה זו קבע במפורש את מבחן התושבות לעניין זה. מבחן התושבות הנהוג בפסיקה הינו מבחן מרכז החיים, הנבחן בהתאם למירב הזיקות. בענייננו, נטל ההוכחה היה מוטל על המשיבה, שטענה להתקיימותו של חריג לכיסוי הביטוחי בגין העדר רישיון נהיגה תקף. נקבע, כי המשיבה עמדה בנטל זה והוכיחה כי מרכז חייו של המערער בעת התאונה היה בישראל.

4.         המערער העיד כי הגיע לבית ג'אלה שברשות הפלסטינית בשנת 1987, בהיותו בן 12 שנים, ולמד שם בסמינר עד לשנת 1999. לאחר מכן, לטענתו, עבר לשרת במסגרת הכנסייה והפטריארכיה הלטינית בירדן עד חודש יולי 2000. בחודש אוגוסט 2000 שב לרשות הפלסטינית להמשך לימודיו בבית ג'אלה. לאחר שנה נסע לירדן שם קיבל תואר כהונה והמשיך לשרת בכנסייה  עד ליום 13 ביולי 2003. בחודש אוקטובר 2003 שב לישראל על מנת לשרת בכנסייה ובפטריארכיה הלטינית בירושלים. בהגיעו לישראל מונה למשך שנה כאחראי על הכנסייה הלטינית בכפר עבוד ליד רמאללה, המצוי בשטח הרשות הפלסטינית, ולאחר מכן מונה למנהל בית הספר הלטיני בכפר עבוד.

5.         בית משפט קמא קבע כי מרכז חייו של המערער בשנים האחרונות, לפחות משנת 2003, מאז הוא משרת בפטריארכיה בירושלים, הוא בישראל. נקבע כי המערער אינו נמצא בישראל באופן ארעי, למרות שהוא שוהה בישראל מתוקף אשרת שהייה של איש דת הקצובה בזמן, ושהותו בארץ היא על פי צרכי הפטריארכיה הלטינית. בית משפט קמא ביסס קביעתו זו על עדותו של המערער בחקירתו הנגדית, לפיה הוא נוהג לחזור בכל יום לירושלים בתום עבודתו בכפר עבוד. כמו כן, נקבע כי המערער לא הביא ראיה תומכת, לבד מעדותו, לטענתו, לפיה אין בכוונתו להמשיך לשרת בישראל ואפשר שבעתיד ישובץ לשרות בחו"ל. יתרה מזו, המערער לא העלה טענה זו ביחס למועד קרות התאונה, שהוא המועד הקובע לענייננו. נקבע כי מראיות שהביא המערער עולה כי עד כה שהה בישראל באופן כמעט רצוף מאז 1987 וברציפות מלאה מאז שנת 2003, למעט נסיעות תכופות וקצרות לבקר את משפחתו. זיקתו לירדן לפי עדותו הינה מגורי קרובי משפחתו שם, ולדבריו הוא נוסע לבקרם מידי חודשיים או שלושה לכמה ימים. כך אף עלה מעיון בתעודות עובד הציבור שהוגשו לבית המשפט ביחס לכניסות וליציאות של המערער מישראל. כמו כן, המערער לא הניח תשתית לכך שיש לו נכסים כלשהם בירדן או כל נתון אחר ממנו ניתן ללמוד על זיקת תושבות לירדן. כמו כן, הרכב בו נהג הינו רכב ישראלי.

הערעור

6.         המערער שב וטוען כי הוא אינו תושב ישראל וכי הוא מחזיק ברישיון נהיגה ירדני, המתאים לרכב שבו נהג בעת התאונה, ועל-כן הוא עומד בתנאי תקנה 567 לתקנות, המאפשרת לו לנהוג בישראל כשבידו רישיון זר בר תוקף.

המערער טוען כי הוא תושב ירדן, מחזיק באזרחות ירדנית ובן לעדה הנוצרית הלטינית. לטענתו, הוא אינו תושב ישראל, אינו מתכוון להשתקע בישראל, ואינו רואה בישראל את מקום מגוריו הקבוע. מקום מגוריו הקבוע הוא בירדן, שם נמצאים בני משפחתו, נכסי המשפחה וחבריו, ואילו שהותו בישראל הנה ארעית, לבקשת הכנסייה. המערער אינו רשאי לשהות בישראל דרך קבע. לטענתו הוא שוהה בישראל ברשות כאיש דת מטעם הכנסייה. המערער חוזר על האמור בתצהירו לעניין המועדים בהם שהה בירדן, ברשות הפלסטינית ובישראל, וטוען כי למרות שמחודש אוקטובר 2003 חזר לישראל והוא משתייך לפטריארכיה הלטינית בירושלים, למעשה הוא משרת בכפר עבוד ברשות הפלסטינית ונמצא שם רוב הזמן.

דיון והכרעה

7.         דין הערעור להידחות.

            תקנה 567 לתקנות חלה בעניינו של " מי שאינו תושב ישראל ואינו תושב אזור...". ה" אזור" האמור בתקנה זו הוא אזור יהודה ושומרון ורצועת עזה, כמוגדר בתקנה 578 לתקנות. בית-משפט קמא הגיע למסקנה, על-פי הראיות שלפניו, כי המערער הוא תושב ישראל. אנו סבורים כי מסקנתו זו של בית-משפט קמא עומדת על מכונה ומעוגנת היטב בראיות שבאו לפניו, ולא ניתן לומר כי מדובר במי שמקיים זיקת תושבות לירדן. נזכיר, כי מבחינת תקנה 567 לתקנות אין הבדל בין תושב ישראל לתושב האזור. על נהיגתו של האחרון בישראל חלים ההסדרים שבחלק ט1 לתקנות שכותרתו " תנועה מהאזור", ואולם המערער  לא טען כי הוא תושב האזור. המערער אכן נולד בירדן ומשפחתו עדיין מתגוררת שם, ואולם מאז היה בן 12 עזב המערער את בית המשפחה ועבר להתגורר בישראל ובאזור במסגרת לימודיו ולאחר מכן במסגרת שירותו בכנסיה. אכן, רציפות השהייה בישראל ובאזור הופסקה במהלכה לפרקי זמן קצרים של שנה שנתיים בהם שהה בירדן, ואולם החל משנת 2003 מדובר בשהייה רצופה בישראל. העובדה כי המערער מבקר מעת לעת בירדן, לימים ספורים בכל פעם, או טענתו כי הוא שוהה בישראל מכוח השתייכותו לכנסיה ואולי גם על פי הוראתה, אין בהן כדי לחתור תחת המסקנה כי מקום התושבות של המערער הוא במדינת ישראל. המערער חי בישראל ומרכז חייו במועד התאונה, בשנת 2007, היה מצוי בה.

מטרתה של תקנה 567 לתקנות היא להסדיר את נהיגתם בישראל של מי שאינם מצויים בה דרך קבע, בבחינת "אורחים לרגע". המערער אינו משתייך לקטגוריה זו ולכן היה עליו להחזיק ברישיון נהיגה ישראלי. משלא עשה כן יש לראותו כמי שנהג ללא רישיון ואינו זכאי להגנת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. כפי שנקבע לא אחת, הדרישה בדבר החזקתו  של רשיון נהיגה תקף אינה בגדר גחמה ומטרתה להבטיח את ציבור המשתמשים בדרך. אשר לכך, רק מעבר ב"מסננת" הרישוי בישראל, להוציא מקרים יוצאי דופן עליהם חלה תקנה 567 לתקנות, יכולה להבטיח כראוי את השמירה על האינטרס הציבורי. המערער חי בישראל ומשתמש בדרכים שבה באופן קבוע, ולכן חל עליו משטר הרישוי של מדינת ישראל.

נוסיף ונציין, כי הפסיקה בעניין זה היא חד משמעית, ולמען הקיצור נפנה לע"א 5631/94 לביא נ' סהר חברה ישראלית לביטוח, פ"ד מט(5)  820 (1996); רע"א 4874/04 רביבו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, מיום 8.2.07; בר"ע (חיפה) 1003/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית, מיום 20.5.07, המוזכרים בפסק דינו של בית-משפט קמא (בסעיף 40).

על-יסוד כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את הערעור.

המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ש"ח.

הפיקדון שהפקיד המערער יועבר למשיבה באמצעות בא כוחה.